לפני יומיים הבן שלי (שנה ו-9) התעורר בבוקר ואמר "אסור! אסור!". אחד מהדברים החמודים שהוא עושה זה לפטפט בבוקר במיטה ולבטא את כל הדברים החדשים שלמד או חווה לאחרונה, וזו הזדמנות נפלאה בשבילנו להקשיב ולהציץ לעולם שלו.
אז מה הבנתי כשהקשבתי לו באותו הבוקר? שבימים האחרונים (שהיו הראשונים בבית עם כל ההנחיות החדשות שיצאו לאור מגיפת הקורונה), ניסיתי לתת מענה לכל הזוגות שאני מלווה, לסטודנטים שאני מלמדת, לחברות במצוקה שרוצות עצה לקראת השבועות הקרובים ובעצם הייתי זמינה לכולם ע"ח יונתן, שנשאר איתי בבית.
מכיוון שכל מה שניסיתי להשיג בזמן הזה, היה קצת שקט כדי שאוכל לעבוד, יצא שבמקום להכיל, לשקף וללמד אותו מה כן מותר, דיברתי באיומים עם הרבה "אסור" ו"לא לגעת".
והילדים הם כמו ספוג, בשקט בשקט סופגים את כל המילים שלנו וההתנהגויות שלנו, מפנימים ומחקים. ככה הם לומדים וככה הם מתעצבים להיות מי שהם. אז במיוחד עכשיו, שאנחנו מבלים עם הילדים כל כך הרבה שעות ביום, חשוב שנהיה מאוד מודעים לעצמנו וננהל את הרגשות שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים. כי אם נהיה חסרי סבלנות גם הם יהיו, ואם נצעק גם הם יצעקו ואם נשדר לחץ וחרדה, גם הביטחון שלהם יתערער.
וכמה טיפים לסיום: - זהו מה מקפיץ אתכם ("מעלה לכם את הפיוז") ונסו להימנע מזה מראש. למשל: אם אתם נהיים חסרי סבלנות כשהבית מבולגן, תעשו יותר עצירות יזומות לאיסוף הצעצועים או שתגבילו חלק מהמשחקים לחדר ספציפי. - גם אם אתם מאבדים שליטה ומתפרצים (קורה לכולנו) חשוב לדעת להתנצל ובאמת לעשות הכל כדי להמנע מאותה התנהגות בעתיד (אחרת ההתנצלות מאבדת מערכה). - אם הילדים ראו אתכם ההורים, רבים, חשוב שיראו אתכם גם משלימים. - כדי להשיג מהילדים הקשבה ושת"פ, חשוב שגם אתם תקשיבו להם ותלכו לקראתם איפה שניתן.
