היום חוויתי את אחד מהרגעים הנפלאים האלה שההורים שאני מלווה חווים לעיתים קרובות כל כך. הרגע הזה שהילד פתאום עוצר הכל, מקשיב ומבין שאת מבינה אותו. וככה ברגע אחד הוא נרגע, במקום להשתטח על הרצפה ולבכות.
יונתני עדיין קטן, רק עכשיו לכבוד גיל שנה ו-7 מתחיל להראות מאפיינים של גיל שנתיים (עליו נרחיב בפוסט נפרד...) ולהגיב קצת "בדרמתיות" מה שנקרא, כשלא מקבל את מה שרוצה. לכן, היה לי מאוד ברור איך יגיב כשאבשר לו שנגמרו הביסקוויטים להם כל כך מצפה בבוקר, לפני שיוצאים לגן. אך להפתעתי, הפעם הוא הגיב אחרת- ה"שיקוף" שעשיתי לו, פתאום באמת עבד 😊
מיד לאחר שבישרתי לו את הבשורה וראיתי איך הכעס והעצב מציפים אותו וממלאים את עיניו, ירדתי לגובה העיניים שלו ורגע לפני כל הדרמה אמרתי לו "אני מבינה שאתה מאוד רוצה ביסקוויט ועצוב שנגמר. בוא תבחר לך פרי במקום" ופתחתי את המקרר. ואז הוא הסתכל עלי, וממש יכולתי לראות את הגלגלים שלו עובדים ולבסוף החליט להצטרף אלי במקום להתחנן ולבכות.
כשמשקפים לילד את מה שהוא אומר ומרגיש, זה מעביר לו את המסר החשוב --> שרואים אותו, שחשוב לנו לדעת מה יש לו להגיד. בנוסף, זה מלמד את הילד לדבר את הרגשות שלו- להגיד "אני כועס" במקום לנהוג באלימות, להגיד "אני עייף" במקום להפגין חוסר סבלנות.
אז מהיום בכל תקשורת עם הילד תנסו ראשית להקשיב ואז לשקף:
"אני רואה שאתה מאוד עצוב שנפל לך הארטיק, זה באמת לא נעים. כשנגיע הביתה תוכל לבחור הפתעה"
"אני מבינה שאתה מאוכזב שאחיך לא הסכים לשחק איתך. עדיין, אצלנו בבית לא מרביצים"
"אני רואה שאתה מאוד מתרגש מהמסיבה בגן הערב, גם אני מתרגשת. בוא נלך קצת לגינה לפני ונשחק בכדור כדי להרגע".
ואין דבר כזה גיל צעיר מידי לשיקוף - אתם תופתעו לגלות כמה הילדים שלנו סופגים מבלי שנרגיש.